להגביל את הערבון המוגבל בחברות בעמ 

האם לא ראוי שיצחק תשובה המחזיק בנכסי ענק באמצעות חברות שונות יהיה חייב משפטית לתמיכה כלשהי בדלק נדל"ן לפני שיאיים בחרב הפירוק ותוצאותיו ההרסניות לנושי החברה ?

שאלה דומה מתעוררת גם בענייניהם של יוסי מימן באמפל, אילן בן דב בטאו, ב"תספורת" של לבייב באפריקה ישראל, או אפילו במקרה של מדינת ישראל בתיק פירוק "אגרקסקו".

האם ראוי להעניק חסינות הערבון המוגבל בכל מצב? גם כאשר בעליה של החברה החייבת ממשיך להחזיק בערך מופלג של נכסים אחרים?

המצב המשפטי הנוכחי אינו מבדיל בין בעלי חברה מהשורה, שנקלעו למצב של חדלות פירעון עקב סיכון עסקי נורמאלי שלקחו וכשלו, לבין האפשרות של ניצול אותו חוק על ידי טייקונים לגיוס הון עתק ציבורי למימון הרפתקאה עסקית כלשהי, ביודעם שבבוא יום של חלילה כישלון עסקי, יוכלו לבחור לגלגל חזרה את הבעלות על ההרפתקאה לציבור המממן מבלי שייגרם נזק כלשהו לנכסיהם המופלגים המוחזקים בחברות אחרות.

הנרטיב להגבלת ערבות הבעלים בחברות בע"מ, נובע מהתפתחות המשטר הכלכלי הקפיטליסטי שגורס ותומך בעידוד היזמות העסקית המהווה את הכוח המניע לכלכלה כולה. ועל כן, ראוי לתת הגנה ליזמים שכשלו עסקית מבלי לפגוע גם ביכולתם להשתקם ממשבר שכזה.

על פי גישה זו, סך התרומה למשק מיזמות עסקית דרך חברות בע"מ עולה על סך הנזק למשק שנוצר ממצבי חדלות פירעון של חלקן.

אך האם ראוי ו"צודק" להמשיך לתת אותה הגנה גם לבעלי עושר נכסי מופלג, כאלו שנכסיהם בחברות אחרות יכולים לממן בקלות חדלות פירעון של אחת מחברותיהם ?

דומני, שבמצבים קיצוניים בהם בעלי עושר מופלג הנהנים מהגנה משפטית זו, ובוחרים לנצלה באמצעות לקיחת סיכונים עסקיים ממונפים לעייפה בידיעה מוקדמת שביום חורפי, יוכלו להיפטר מהחזקה "רעה" ולהשיבה לבעלות הממנים, יש בה בכדי להצביע על עיוות במצב המשפטי בעצם השוואת מצבם של כלל היזמים. כך, שבמצב אחד נגלה אמפטיה ליזם בעל חזון עסקי יחיד שכשל, אל מול תחושת חוסר הצדק במצב חדלות פירעון של חברה בודדת מבין אשכול רב של חברות ונכסים של טייקון, או אולי מצב קיצוני עוד יותר של המדינה עצמה.

השארת מצב זה על כנו מעודדת בין היתר, קונגלומרטים עסקיים ליטול על עצמם סיכונים עסקיים כבדים שלא במימון עצמי אלא להשתמש במימון ציבורי. בהצלחה יקצרו את הפירות וישתפו את הציבור המממן, ובכישלון ישתפו בעיקר את הציבור המממן.

לעניות דעתי, יש להגביל החיסיון שניתן כיום ולערוך הבדלה בחיסיון שניתן לסוגים שונים של בעלים. וזאת על מנת לשנות את דרך קבלת ההחלטות ומכלול השיקולים המונחים בפני קבוצה עסקית, על מנת שתדע שבמקרה של כישלון עסקי ומצב חדלות פירעון, יהיה עליהן במצבים מסויימים לתרום כסף מכיסם לטובת תשלום חלקי של החובות שלא נפרעו.

במערכת המשפטית בכלל (ובאולמה של השופטת אלשייך בפרט), נוצר נוהג לפיו בעלי חברה שהאמצעים בכיסם מחוייבים בתרומה כספית על פי שיקול ביהמ"ש כתנאי למתן "צו הקפאת הליכים", אך לא כך במקרה של "צו פירוק" או "כינוס נכסים".

בהיעדר תיקון לחוק, לא נותר לביהמ"ש אלא להיות כבול למצב החוקתי הקיים או להפעיל שיקול דעתו במסגרת טווח מצומצם מאד.

תיקון לעיוות משפטי זה אפשרי בדמות הטלת "מס חובות".

ניתן להטיל מס פרוגרסיבי על בעלי חברות שהותירו חובות שלא נפרעו. שיעור המס יעלה ככל שבעלי החברה חדלת הפירעון יהיה בעלים של נכסים ששוויים רב יותר.

הכספים ממס זה ישמשו לכיסוי החובות שלא נפרעו ולמימון ההליכים.

לדוגמא:

במקרה אחד, בו חברה פשטה רגל והותירה חוב שלא נפרע בסך 1 מיליון ש"ח, ויתר נכסיו של בעלי החברה מוגבלים, ייקנס הבעלים בתשלום מס נמוך בשיעור של 5% מסך החוב שלא נפרע.

ובמקרה האחר, של חברה שהותירה חוב של 100 מיליון ש"ח, ובעלי החברה מחזיק בנכסים אחרים בשווי של מיליארדי שקלים יעלה שיעור המס פרוגרסיבית לפי שווי הונו הפנוי עד תקרה מסויימת.

ההצמדה הפרוגרסיבית של מס כזה, ראוי שתבוצע אל מול שוויו הנכסי של בעלי החברה חדלת הפירעון. שווי כזה אפשרי שייגזר מתוך הצהרת ההון של בעלי בחברה.

תיקון שכזה, יש בו בכדי להציב פרמטר נוסף במכלול השיקולים העומדים בפני קבוצות עסקיות גדולות במיוחד, או יזמים פרועים במיוחד, ולפיו יהיה עליהן במצב של חדלות פירעון להושיט ידם לכיס ולממן חלקית חובות שלא נפרעו. וזאת בניגוד למצב הנוכחי המאפשר להן משפטית לגלגל ההפסד בעיקר לכיוון הציבור.